פסק-דין בתיק ע"א 37166-12-09

ערעור על החלטת וועדת העררים, לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז - 1957 (להלן: "החוק") מיום 4.11.09 בו"ע 113-09 (כב' השופט שלמה פרידלנדר יו"ר, דר' נעמי אפטר - חברה, עו"ד יהודית ארבל - חברה), אשר דחתה את ערעורו של המערער.

המדובר בערעור לפי החוק האמור, בגדרו טוען המערער כי גירוש משפחתו מבולגריה - שארע בדצמבר 1940, הגם שהדבר ארע לפני אפריל 1941 - בוצע בפועל בהשראה גרמנית ועל כן יש להכיר בו כנכה הזכאי לפיצויים על פי סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני.

6 באפריל 1941 הוא המועד הקובע בחוק הפיצויים הגרמני המזכה בתשלום פיצויים.

לטענת המערער, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה ובפועל ניתן להוכיח קיומה של השראה גרמנית במועד מוקדם יותר.

סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני קובע  כי:

" 43. שלילת חירות

(1) הנרדף זכאי לפיצויים אם נשללה ממנו חירותו בפרק הזמן שבין ה- 30 בינואר 1933 ועד ה- 8 במאי 1945. הזכאות תקפה גם במקרה שבו מדינה זרה שללה חירות תוך התעלמות מעקרונות מדינת חוק.

1. שלילת החירות התאפשרה הואיל ולנרדף אבדה אזרחות הרייך הגרמני או ההגנה של מדינה זו, או

2. הממשלה של המדינה הזרה צוותה על ידי הממשלה הנציונאל סוציאליסטית הגרמנית לאכוף את שלילת החירות; במקרים של שלילת חירות מטעמי גזע בבולגריה, רומניה והונגריה ייחשב ה- 6 באפריל 1941, כמועד שבו החלה אכיפת הצו הגרמני".

הועדה קבעה כי לשון החוק הינה ברורה ואין היא עוסקת בחזקות אלא בקביעת מועד תחילת הזכאות.

המחוקק הגרמני לא נטל על עצמו אחריות לרדיפות שבוצעו במדינות אחרות לפני התאריך הקובע, ומכיוון שהמחוקק הישראלי בחר לקבוע לעצמו תחומי זכאות כפי שנקבעו בחוק הפיצויים הגרמני, אין מנוס מליישם הוראות חוק זה ולהימנע מקביעת זכאות לפי החוק במדינות הנזכרות כמו בולגריה, רומניה והונגריה בתקופה שלפני המועד הקובע היינו 6.4.41.

עוד מציינת הוועדה כי ברור הוא כי עליית האנטישמיות באירופה בתקופה שלפני פרוץ מלחמת העולם השניה היתה בגדר תהליך ולא אירוע חד פעמי או אירוע אחד על ציר הזמן. ברור גם כי האידיאולוגיה הנאצית שימשה מקור השראה לתהליך זה, אף מעבר להוראות חוק ולצווים שלטוניים של גרמניה הנאצית בתחומי גרורותיה, אולם אין הדבר עולה בקנה אחד עם הדרישה הקבועה בסעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני.

אשר על כן הערעור נדחה ודינו כדין תביעות ועררים של ניצולי שואה רבים אחרים, שסבלו רבות בשואה אך עקב הוראות החוק נדחו תביעותיהם.

על כך הערעור שבפנינו.

המערער טוען כי טעתה הועדה בכך שהגבילה את ההכרעה רק לסעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני, שכן היה עליה להכריע גם על פי הקריטריונים של 'הלכת הפחד' המקימה שתי עילות נרדפות; בריחה מחשש סובייקטיבי המעוגן במציאות אוביקטיבית ו/או מתח מירבי וקיצוני. שתי עילות אלו לטענתו, מזכות ניצולי שואה בנרדפות לרבות אלו שבמועד התגבשות עילת הנרדפות לא שהו במדינה בה היתה השראה גרמנית. לטענתו מדובר בחזקה שניתנת לסתירה.

המערער הפנה לפסיקה של בית המשפט הפדראלי הגרמני שצוטטה בבית המשפט העליון בפסק דין חוה שוהם וציין כי המערער לא נמלט ממקום מושבו אלא גורש. בנסיבות אלו אקט הגירוש מהווה שלילת חירות מובהקת. אמנם הגירוש בוצע לפני המועד הקובע ועל כן לא ניתן להכיר בנרדפות בשל שלילת חירות על פי סעיף 43 לחוק הנ"ל, אך אין כל מניעה להכיר בנרדפות באמצעות החלתה של הלכת הפחד.

אין גם מחלוקת לטענתו כי כאשר אדם גורש מעיר מגוריו הוא חווה מתח מירבי וקיצוני הנובע מהפחד, מהגירוש וכן משלילת חירותו.

שמענו את טענות באי כח הצדדים ועיינו בכל החומר שבתיק לרבות פסקי הדין שצוטטו ו/או הוגשו לנו והגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות.

ראשית מן הטעם הפרוצדוראלי, שכן הערעור הוגש באיחור ושלא על פי הוראות החוק. פסק הדין של הוועדה ניתן במעמד הצדדים ביום 4.11.09, הערעור היה אמור להיות מוגש תוך 30 יום, אך הוגש באיחור.